חרדות מוגזמות

רבות מן החרדות מפני התגברות כוחם של החרדים מוגזמות. המחקרים מלמדים על נטייה הולכת וגוברת בקרבם להזדהות עם מדינת ישראל, ואפילו עם הציונות

מאת אודי מנור

הפולמוס הקבוע בנושא העתיד הצפוי לחברה הישראלית לנוכח הגידול (או הגידול לכאורה) בשיעור החרדים באוכלוסייה, כמו כמעט כל יתר הפולמוסים בארץ, הוא תערובת של רגשות עזים, עובדות בדוקות, חצאי אמיתות, השוואות היסטוריות ומעל לכל – פוליטיקה.

הרגשות מבטאים מצד אחד הערצה, ממש כך, לאותה קבוצה יהודית המקפידה "לשמור על היהדות האמיתית" כפי שמספרים לעצמם רבים - יהודים לא-חרדים, כולל חילוניים גמורים! אך גם האורתודוכסים-ציוניים שכנראה יהדותם לא מספיק אותנטית עבורם. מצד שני יש לא מעט יהודים לא-חרדים, המודאגים מפני העתיד, וחרדתם נשענת על מה שנראה כגידול בלתי פוסק בשיעור החרדים ותפוצתם באוכלוסייה ובמרחב.

חרדים לומדים. לאן נושבת רוח הרוב הדומם?

תופעה בת 200 שנה

רגשות לחוד ומציאות לחוד. אין הרבה מה לעשות עם אותה הערצה עיוורת ל"יהודים האמיתיים" חוץ מאשר להתעקש ולהזכיר שהיסטורית לא התקיימו חרדים עד לפני 200 שנה, וכי החרדים הם ''אמיתיים'' ו-'אותנטיים'' בדיוק כמו היהדות הרפורמית או "הבונד". כלומר גם הם תופעה היסטורית חדשה למדי, שאין להבינה בלא הקשרה ההיסטורי-המודרני (שכן חרדיות היא תופעת-נגד, ריאקציה, למודרניות).

עם החרדה האנטי-חרדית לעומת זאת יש ויש מה לעשות, ובלבד שמתקיימת אצל המודאגים מפני ההתחרדות אותה פרדיגמה ערכית הגורמת לחרדותיהם: הנכונות למדוד את המציאות כפי שהיא. שהרי בדיוק על כך – הפניית הגב למציאות – מלינים החרדים בפני ההתחרדות כשהם מדברים בלשון קשה על החרדים, כאנשים התלושים מהמציאות.

***

מחקרים ששבים ובוחנים את הנושא, מעלים תמונה קבועה למדי, שאיננה מפתיעה כלל, ובחלקים ממנה אף מעודדת. ראשית, אחוז החרדים באוכלוסייה הכללית הוא לא יותר מ-10%. חוק המספרים הגדולים כמובן משפיע על התחושות, שכן 10% מ-650 אלף נפש (אוכלוסיית ישראל ביום הכרזתה) הם 65,000 איש; ואילו היום, כשמספר היהודים בישראל עבר כבר את השבעה מיליון, 10% הם 700 אלף לפחות. והואיל וישראל לא גדלה וגם לא גדלו באופן משמעותי מספר הישובים בה, הרי שעל אותו שטח ובערך באותם ישובים, הנראות של 700 אלף "מאיימת" יותר מאשר זו שנראתה ב-1948.

יהיו שיגידו שהנתון – 10% - איננו אמין או שלכל הפחות הוא נמצא בתהליך של גידול. לצורך העניין גם אם נניח כי מדובר ב-15%, אין בכך משום שינוי של ממש, כי הנתונים הבאים חשובים פי כמה: מחקרים מלמדים שכ-10% מהחרדים מחזקים את התנגדותם לכל גילוי של מודרניות. "ילדות הטליבן" בבית שמש הן ביטוי מוכר לכך, כמו גם "השבאב" המקפיד לפגוע אפילו בטכנולוגיה תמימה כמו הרכבת הקלה בירושלים. אבל המחקרים גם מלמדים כי מן הצד השני, ישנו מרכיב של 10% מהחרדים הרואים במודרנה ברכה שיש לאמץ בשתי ידיים ובשום שכל פשוטו כמשמעו. לצידם של 10% חרדים פרו-מודרניסטים אלו, ישנם לפחות 30% של חרדים פרו-מודרניים אך שמרנים, עמדה שמשמעותה היא שקלא וטריא בין החיוב והשלילה של המודרנה, ובין העיקר והתפל בשמרנות. באופן לא מפתיע, 50% הנותרים הם למעשה רוב דומם שהסוציולוגים נזהרים מלברר את עמדותיו בשל הדממה-האקטיבית הזו.

הכנה לחיי עבודה

לאן נושבת רוח הרוב הדומם? במקרה הגרוע, גם 50% הללו מתחלקים באופן דומה ל-10% בעלי נטיית הקצנה, ל-10% בעלי נטייה פרו-מודרנית מובהקת, וכל השאר פוסחים על שתי הסעיפים, נעים ונדים בין האופנות. עם זאת, סביר להניח שהרוב הדומם נוטה לכיוון "ובחרת בחיים", יסוד עמוק בתרבות היהודית.

תמיכה בפרשנות האופטימית עולה גם מתוצאות המחקרים המצביעים על נטייה הולכת וגוברת להזדהות עם מדינת ישראל, ואפילו עם הציונות ר"ל, תופעה שמוצאת ביטוי גם בהתנהגות מכבדת בחגים הלאומיים של ישראל, וגם בתרבות "בין הזמנים" עת אלפי חרדים, משפחות שלמות, מחקות את מה שתנועות הנוער ידעו לעשות מראשיתן: לטייל, להכיר, להנות ולפגוש, הכל בעברית, הכל במחיצת לא-חרדים.

על אלו יש להוסיף מוסדות וארגונים הפועלים באופן מוצהר לטובת הכנת הדור החרדי הצעיר לחיים של עבודה, מטרה המכתיבה אימוץ לימודי חול מובהקים, כמו אנגלית, מתמטיקה 'ואפילו' מקצועות כמו מדעי החברה.

אבל עדיין מדובר רק בסימנים, לא בעניין ודאי. כי את 50% הללו אפשר בקלות לדחוף לכיוון של 10% החרדים המתחרדים. פונדמנטליזם כידוע הוא לא מושג עברי, אך הוא לא נעצר במפתנה של אף חברה, תרבות, או מדינה. כשם שהג'יהאד האסלאמי ''אותנטי'' יותר מחמאס שהוא ''אותנטי'' יותר מאש"ף, כך – עם ההבדלים הנדרשים – אצל החרדים: גם להם יש מדרגים של "אותנטיות" הנעים מן הקיצוניים אל המתונים.

"האותנטיות" הופיעה כאן במירכאות ביקורתיות-אירוניות. היסטורית הרי אין שום דבר "אותנטי" בתופעה החרדית שעלתה על בימת ההיסטוריה לפני כ-200 שנה. מכאן, ש"אותנטיות" מלבד זה שהיא מושג מפוקפק בכלל בכל הקשור למציאות האנושית, היא לכל היותר כותרת שמתחתיה אפשר להציג תכנים שונים. גם במונח ''אותנטיות'' מתקיים כל מה שביאליק כתב כבר לפני כמעט מאה שנה במאמרו האלמותי 'גילוי וכיסוי בלשון'.

***

למאבק הפנים-חרדי על תכניה של ''האותנטיות'' יש השלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית על כל ממדיה: החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים. כי בין אם הציבור החרדי הוא "רק" 10% מהעם היהודי או מציבור הבוחרים בארץ, זהו כוח שקשה להגזים בחשיבותו בכלל ובפרט ביחס לפלונטר הפוליטי הקיים בישראל בשנים האחרונות.

האירוניה ההיסטורית לא מפסיקה לייצר אתגרים חדשים ומרתקים. פרדוקס הצלחת הציונות מקבל ממד חדש במציאות הקיימת: אם עד 1948 הציונות הצליחה לממש את יעדיה למרות התנגדות חרדית כמעט מוחלטת לכל היבטיה של הציונות, הנה 75 שנים מאוחר יותר החרדים הופכים ללשון מאזניים לא רק בענייני בחירות וקואליציות, אלא בעיקר לגבי השאלה היהודית הנצחית: מאין באנו ולאן אנו הולכים.

פרופסור אודי מנור הוא היסטוריון וחבר הוועד המנהל של ממרי