המכורים לביבי

להדביק לקואליציה שמצליחה לשרוד כבר שנה את הכינוי "ממשלת פיגולים", כפי שעושים מעריצי ביבי, הוא מעשה צביעות שאין דוגמתה

מאת אודי מנור

נהוג לומר שתפקידה של האופוזיציה היא להפיל את הממשלה וכי "במלחמה כמו במלחמה". אבל מי שדואג לעתיד הדמוקרטיה הישראלית חייב לעשות סייג לדרכי המלחמה הפוליטית, ולזכור ש"מלחמה" גם במקרה זה היא מטאפורה, מטאפורה גרועה אפילו. השימוש הנפוץ בצירוף העברי "ממשלת פיגולים" הוא סימן מדאיג בכלל ובפרט כאשר מדקלמים אותו את"בים (אינטלקטואלים תומכי ביבי) חרוצים, אולי חרוצים מדי. כאשר תומך ביבי מן השורה, אזרח המתגעגע לימי המלוכה ומייחל ל"איש חזק" ורואה במר בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר, את יורשו של דוד המלך, ניחא. אבל אלו המדברים על ממשלת ישראל הנוכחית במושגים תיאוקרטיים חריפים – "ממשלת פיגולים" – ועושים זאת מאחורי המיקרופון, עולה תהיה גדולה מאד לגבי מה שמתחולל בראשם.

אין אלא להזכיר להם ולכל אזרח מה היא השיטה הפוליטית הנהוגה בישראל, ולא רק בה. זו שיטה פרלמנטרית המבוססת על קואליציה של מפלגות שונות, לא פעם גם משונות. תיאורטית אמנם בשיטה הישראלית יכולה מפלגה אחת לזכות ב-120 מנדטים או אפילו להסתפק ב-61, ואז היא כמובן פטורה מעונשה של קואליציה. אלא שבפועל נס כזה – מפלגה שתזכה ב-61 מנדטים - לא קרה כאן אף פעם ואין סימנים שיקרה בעתיד הנראה לעין.

ממשלת בנט. קואליציה מינימלית המצליחה לשרוד כבר שנה (מתוך ויקיפדיה)

כשמתפזר ענן הבחירות עולה תמיד השאלה מה היה רצון הבוחר, מתוך כוונה להעריך מה היה סך כל ההכרעה הציבורית. ב-1959, כשמפא"י זכתה ב-47 מנדטים, או כשב-1969 זכה המערך ב-56, או כשבשנות ה-80' תוצאות הבחירות היו תיקו, קל היה לענות על השאלה מה היה רצון הבוחר. אבל מאז 1996 אין לשאלה הזו תשובה קלה. במלים אחרות, כמעט כל תשובה משכנעת באותה המידה.

בבחירות 2015 למשל, קואליציה ימנית בראשות הליכוד שזכה ב-30 מנדטים, היתה סבירה בדיוק כמו קואליציה של הליכוד עם המחנה הציוני שזכה ב-24 מנדטים. בבחירות האחרונות המציאות הזו בולטת עוד יותר. מי ידע זאת טוב מכל אחד אחר? נתניהו, האיש אשר מעריציו, בעיקר אלו שמאחורי המיקרופונים, מקפידים לכנות את הממשלה שהוא כשל מלהקים, בשם הגנאי "ממשלת פיגולים".

אין צורך להיות מדען מדינה, פוליטולוג, פרשן בטלוויזיה או בעל פודקאסט נמרץ, כדי להבין כי נתניהו אנס את הציבור הישראלי לקחת חלק בשלושה סבבי בחירות - תוך שיתוק המדינה על ידי אי העברת התקציב - מסיבה אחת בלבד: רצון לחולל את הנס שיאפשר לו להקים קואליציה משונה שתשלים את 30 המנדטים הקבועים של מפלגתו ותביאו לחוף מבטחים של 61 מנדטים. אדרבא, בדיוק בשל כך הצליח נתניהו, הוא ולא אחר, להביא לבידודה של רע"ם, כמו גם לחשיפת שקר הרשימה הלא-משותפת, ובעיקר את פרצופם האמיתי של ''המתונים'' עודה וטיבי. על כך מגיעות לו תודות כמובן, אלא שלא זו היתה מטרתו כמובן.

ואת מה שלא הצליח לעשות נתניהו - קואליציה מינימלית הנשענת על שילוב משונה לכאורה בין ימין לשמאל - ונגיד שעבאס הוא שמאל (והוא לא, אבל לא זה העניין כרגע), הצליח לעשות בנט. להדביק לקואליציה המינימלית שמצליחה לשרוד כבר שנה את הכינוי "ממשלת פיגולים", מלבד ההנאה השמורה למשמיע אותו, זו צביעות שאין דוגמתה.

בחזרה להיסטוריה הקרובה: בבחירות האחרונות נתן הבוחר תשובה ברורה למדי לגבי רצונו: הקמת קואליציה טבעית של הימין לסוגיו. ואולם כדי שזו תבוא לעולם ותנהל בשקט את ענייני ישראל במשך ארבע שנות עשייה עם מינימום טרללת, מר נתניהו חייב היה לוותר על המחשבה - וחייבים מעריציו שעיניהם טחו - שהוא היחיד הראוי לתואר "ציוני" ועל אחת כמה וכמה האדם היחיד הראוי להנהיג את הספינה הציונית במים העולמיים, האזוריים והלאומיים הסוערים, כי הוא לא.

בתי הקברות מלאים באנשים ללא תחליף. בחלקת גדולי האומה ובעוד כמה בתי עלמין טמונים אישים כמו בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ואפילו שמעון פרס. יבדלו לחיים ארוכים גם אהוד ברק ואהוד אולמרט. איש מהם לא נולד מנהיג, כל אחד מהם עשה מה שעשה לטובת העם והמדינה; אף אחד לא חשב על עצמו ואף אדם לא ראה בהם את היחידים הראויים לתואר "ציוני" ולא את האדם היחיד הראוי להנהיג את הספינה הציונית במים הגועשים, כאן באזור ובעולם. אפשר לסלוח למי שאינם מבינים זאת בשווקים או ברחוב, אך לא לאנשים האוחזים במיקרופון, הנראים כמי שלוקים בעניין זה בקצר חמור בין האזניות.

פרופסור אודי מנור הוא היסטוריון וחבר בוועד המנהל של ממרי